פרשת השבוע ששמה כשם הספר אותו אנו מתחילים- 'שמות', מלווה את בני ישראל בגלות מצרים- בשעבוד ועבודת הפרך. בפרשה אנחנו פוגשים את משה רבנו, החל מלידתו והצלתו בידי בת פרעה, ועד שנשלח בידי הבורא להושיע את עם ישראל ולהוציא אותם מגלות מצרים.

לפני שאלוקים נגלה למשה מהסנה הבוער, מספרת התורה שמשה היה רועה את צאן יתרו חותנו. המדרש מספר על אירוע שהוכיח שמשה ראוי להנהגה: בזמן שמשה רעה את הצאן, ברח ממנו גדי. משה רדף אחריו עד שהגיע לבריכה של מים, ממנה שתה הגדי. כשגילה משה מה היתה הסיבה של הבריחה, "התנצל" בפני הגדי, על שלא ידע שהוא צמא. ריחם על הגדי שהתעייף מהמרדף, הרכיב אותו על הכתפיים והחזירו אל העדר. אמר לו הקב"ה: "אם יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, אתה תרעה צאני ישראל"…

לא מדובר פה רק בהוכחת חמלה, אלא במבחן מנהיגות: ניתן היה לצפות שמשה יכעס על הגדי שברח ואילץ אותו לרדוף אחריו, אבל משה מבין שלא מדובר פה בצעד שנובע ממרדנות, אלא רק רצון להרוות צימאון.

רועה ומנהיג אמיתי הוא מי שמכיר ומגלה את הסיבה הפנימית לבריחת ה'גדי', ולכן הוא רודף אחריו ומחזירו למוטב.

עלינו מוטל להתבונן סביבנו, ולחפש את האנשים שצמאים למילה טובה, לחיוך, לסיוע. לפעמים אנחנו עלולים לפרש התנהגות מסוימת כמרדנות או רצון להכעיס, כשבאמת מדובר במי שנפשו צמאה למזון רוחני.